רש"י על יבמות ק״א א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות ק׳ ע״ב:כ׳ רש"י על יבמות ק״א ע״א:ג׳ »

1 יבמות פתח ↗

הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִלֵּל זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל זֶה, קִלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת — חַיָּיב, בָּזֶה אַחַר זֶה — פָּטוּר.

2 שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים כו'. כתב מרן הכ"מ אבל ק' ע"ז דרבינו פסק בפ"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא"נ מספ"ל כו' הו"ל ספיקא ולקולא כו' יעו"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר"ע ה"ד במקיים שלא ע"י מעשה אבל במקיים שע"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר"ע ס"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר"ע אלא דס"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא"כ אמאי הוצרכו במ"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע"י מעשה שרי ור"ע ס"ל דאפילו במקיים שלא עי"מ אסר קרא ויש ליישב דע"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו"ל מקיים ע"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע"י מעשה ומכ"ש מנכש כנ"ל: אך הא קל"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח"כ דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' דפ"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו"א מתני' מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר"ע היא וכמ"ש רש"י שם וא"כ ע"כ מתני' דקתני ובשביעית ע"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ"ש רש"י שם וס"ל לר"ל כמ"ד ברפ"ק דמ"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ"ש התוס' פרק א"ע דמ"ז ע"ב ד"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע"פ מ"ש התוס' בריש מ"ק ד"ג ע"ב ד"ה שהרי וז"ל ואפי' אם ת"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א"נ ס"ל לר"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס"ל לר"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס"ל דפלוגתייהו דר"י ור"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב"א וא"כ איכא למימר דרבינו ה"נ ס"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס"ל לר"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח"ה על מ"ש רש"י במכות דכ"א ע"ב ד"ה אי לאו דקלסיך וז"ל אי לאו דקלסיך הו"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז"ל ק"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע"ש ואמנם כפי מ"ש י"ל דרש"י ס"ל כא"נ שכ' התו' דלר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ומ"ה רש"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ"ל. א ובמ"ש הר"ן אם כן מספ"ל כו' ק"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל"כ למאי אכפל ר"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו"א הא מני ר"ע היא הא אפי' תימא דר"ע היא א"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס"ל דא"ל והיינו דקאמר ר"ל הא מני ר"ע היא כלומר ולדידן דקי"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע"י מעש' אבל עי"מ אפי' רבנן מודו דא"כ מאי קאמר ר"ל מתני' מני ר"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר"ע היא דינא דר"י בדוכתא קאי וס"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר"ל לומר דטעמיה דר"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ"ש רש"י שם והדבר מוכרח כמ"ש ולומר דר"ל ה"נ דס"ל דלרבנן דר"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע"י מעשה ולרבה במקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ"ע עוד ראיתי להרב מש"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר"י אבל לרבה דאמר כולה ר"ע היא ה"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס"ל במקיים שלא ע"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע"ש וק"ל לתירוץ זה ממ"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי"ל כר"י כמ"ש רבי' בפ' יו"ד מה' ע"ז כל למעוטי תפלה ש"ד כנ"ל ודע שלדעת מרן דס"ל דבמקיים ע"י מעשה אפי' רבנן מודו צ"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע"י מעשה ושלא כמ"ש התוס' שם בד"ה ר"ע דאל"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז"ל עכ"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז"ל ובמה שכתב מרן ז"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ"ק כולה ר"ע כי אמר ר"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע"י מעשה אינו לוקה וק"ל דאם כן מנ"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי"ל דלאו שאין בו מעשה אע"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק"ל דא"כ מנ"ל דאסור ואדרבא טפי הו"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל"ת אין עובר עליו והו"ל לומר דהמקיים כלאים אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז"ל דאדק"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש"י והתוס' פרק בתרא דע"ז שכתבו דר"ע דוקא מיירי במקיים ע"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז"ל כשנדקדק בדבריו במ"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ"ש רש"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז"ל לומר דאפי' לר"ע דאמר אף המקיים ה"ד במקיים ע"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי"ה לא מחייב משום מקיים וה"ט דס"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע"ג דקא עביד מעשה א"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי"מ שעושה גדר סביב לה דאל"כ הו"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק"ל למרן ז"ל שפיר דאם כן מנ"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל"ת ואינו לוקה ה"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג"ס אפ"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א"כ איסורא גופיה מנ"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש"י והתוס' ז"ל שלדעת רש"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק"ל למרן ז"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע"י מעשה דאם כן איסור' מנ"ל ה"ט משום דלפי דרכו ז"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס"ל דאפי' ר"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע"כ משום דס"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א"כ איסורא מנ"ל זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז"ל ואולם דברי התוס' ז"ל דפ"ב דע"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר"ע ה"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז"ל וא"ת האיך ס"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע"ש והשתא ק"ט דמאי קושיא נימא דס"ל לרש"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש"י ז"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל"ת כדין לשאב"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע"מ היינו דס"ד להוכיח שפיר כיון דס"ל לר"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש"י שפי' דאף המקיים דר"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ"ל ודע שרש"י ז"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז"ל דלר"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס"ל לר"ע דלאו שאין ב"מ לוקין עליו שכתב בד"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע"ש והדבר תמוה דמלבד משה"ק התוס' לפי' הערוך דר"ע ס"ל דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש"כ רש"י שם בד"ה אי לאו וז"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר"י וכל החבורה ס"ל דלאו שאב"מ אל"ע כדקיי"ל בעלמא ומש"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש"י ז"ל כדעת ה"ה שכתב בפ' י"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע"ש וא"כ ה"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש"ל פ"ד מה' מו"ל ד"ד הן אמת דק' לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה וצ"ע כעת ועיין מ"ש רש"י בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב ד"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ"ש בע"ז וצ"ע: טעם המלך א לפי מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר"ל אי לאו דקילסך כו' ה"א ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש"א בקושייתו לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן ד' ב' ד"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע"כ מתניתין לאו ר"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ"א הלכה ויו על הש"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי"ט של ר"ה. מ"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש"ס מ"ק ד"א הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות כ"ד א' היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א"כ לפי דברי ריש לקיש ל"ק היאך חל איסור י"ה על איסור שביעית הא י"ל דחל בכולל כיון די"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ"ש רבינו שם בעצמו ול"ק הא ע"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט. וע"כ האי תנא א"כ לית ליה כדמסיק הש"ס במכות זה ליתא לדברי ר"ל די"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב"א שם בפי' ע"ע. וא"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא"ל. ואי בזה נמי כר"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי"ט דהא לא חייל בכולל. וע"כ בב"א איירי והיינו בי"ט של ר"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי"ט בב"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ"ה מהל' מ"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין ק"א ב' זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין: מעשה חושב שסד דקשה לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה"ה ז"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א"א לו לעבור עליו ע"י מעשה אע"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: מנ"ה מו"ז זצ"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב"י מה"ת או"ח סי' ע"ו עיי"ש. גם פלפלתי בסברת הרא"ה ז"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ"ל: שסה ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל כו'. דאפי' בזא"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב"ש דכוי בב"א או להיפך דג"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ"ע חייב ור"א דס"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק"א ע"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא"ה ליכא למ"ד דבבת אחת פטור ועכ"ר צריך אתה לומר דהרמב"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא"כ ה"נ י"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס"ל להרמב"ם ז"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ"ד הי"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב"ם ז"ל מידי: ואע"ג דת"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ"מ הא ר' יוחנן ור"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר"ל לא ס"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט"ז ע"א דר"ל ס"ל כאידך תנא דר"י דס"ל דבזה אחר זה פטור מ"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש"ה אע"פ דס"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ"מ ס"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז"ל אע"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס"ל כר' יוחנן דקיי"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ"ר צ"ל משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם גופיה ממ"ש בפ"ה ה"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ"ל וקשה דהרי הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע"כ צ"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא"כ הרי הדברים ק"ו השתא ומה התם דאע"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ"ה אמרינן דלא שמה התראה א"כ מכש"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם ועיין בלחם משנה שם דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא"כ לפ"ז כיון שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות הנ"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ"ש בפ"ה מהלכות שבועות הנ"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז"ל: אמר עקיבא סופר נ"ה המלה"ד דברי מו"ז ז"ל נפלאו ממני הא בש"ס חולין פ"ב צ"א ע"א מוכח דהש"ס לא ס"ל חילוק זה שכתב מו"ז ז"ל דמקשי על ר' יהודה מ"ט מחייב באכל גיה"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס"ל ה"ס ל"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי"ש ולפי חלוקו של מו"ז זצ"ל אכתי תקשי הא באכל גיה"נ למאי דס"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש"ס ס"ל שאין לחלק כחלוקו של מו"ז ז"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר"ל התראת ספק ל"ש התראה עיי"ש והנה לפי חלוקו של מו"ז ז"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה"ס ל"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר"ל ומו"ז ז"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל נלע"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס שכתבו דל"ה בכה"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל"מ בפט"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ"ע. אמנם נלע"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל"ה ה"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס"ל ה"ס שמה התראה ועיין חולין פ"א דרבא שהוא בתרא ס"ל ה"ס ל"ש התראה אך בנדה מ"ו ע"ב הקשו בפירוש לר"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ"ז יש לקיים סברת מו"ז ז"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה"ס ל"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל"ה התראת ספק ע"כ הקשו רק לר"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי"ש כנלע"ד לאמר בדרך הפלפול: ע"כ הגה"ה: אלא דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ"ל וא"כ הרי היה להרמב"ם ז"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז ע"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ"ל בענין אחר והוא עפ"י נוסחא משובשת בהרמב"ם בסוף הלכה ב' בפ"ה מה' שבועות הנ"ל שכתוב שם בזה"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב"ם אלו שכצ"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה. והיינו שהיה כתוב כ"ז בר"ת ונתחלפו האותיות הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ"י דברי רש"י ביבמות דף ק"א ע"א בד"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע"ש אבל לפי מה שפירש"י במכות דף ט"ז ע"א בד"ה בבת אחת וז"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו"ל התראת ודאי דממנ"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע"ש. וצע"ק על רש"י ז"ל בשנותו את טעמו. פשיטא דקשה טפי לפ"ז על הרב המחבר ז"ל דדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ"ד ודאי משכחת לה וא"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש"ה נקט הרמב"ם ז"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא"כ למה סתים הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:

3 יבמות פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

1 חייב - שהרי אחד מהם אביו קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ"נ עובר והכהו:

2 בבת אחת - שחבטן במקל בהכאה אחת:

3 חייב - דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב:

4 בזה אחר זה פטור - דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת"ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר:

« רש"י על יבמות ק׳ ע״ב:כ׳ רש"י על יבמות ק״א ע״א:ג׳ »